שדות-ישראפילם SADOT-ISRAFILM

מהנעשה והחדש בשדות הפקות 2023

הושלם הסרט "החלום האירופי 2024"  בבימויה של מולי לנדסמן העוסק בשוד ובגזל יצירות אמנות עי הנאצים וגם במערכת ההסתרה והבירוקרטיה המונעות השבה, עו"ד גרמני שחרט על דגלו לעשות צדק והנכדים שמגלים את שברי "החלום האירופי". 

"ילדי מנזר סן סימון" התקבל למעבדת האימפקט של קופרו בבימויו של שחר גלנור, הסרט עוסק בבעלי מוגבלויות המוכיחים שאין מגבלה או גבולות לרוח האדם. מנזר סן סימון שימש כבית חולים לילדים רובם נפגעי נגיף הפוליו ,כיום כאנשים מבוגרים הם מספרים את סיפור המקום וסיפורם כילדים שחיו במקום.  

"פועם בלבבות" 2022, סרט על רמי סידון ז"ל מקיבוץ שובל שנהרג במלחמת יום כיפור בקרב על מוצב בודפשט. נפש של אמן ולוחם, שירת בסיירת שקד ורוחו עד היום משמשת כהשראה לאנשים רבים מימין ומשמאל ועד הבדואים בדרום. משפחתו שזוכרת וכואבת בחרה לשתף אחרי שנים רבות את סיפורו שהוא גם סיפור של דור שלם של צעירים שבגופם ונפשם הושיעו את מדינת ישראל ב73.  

תקופת הקורונה הסוערת לא פסחה עלינו ניסינו והצלחנו: שרה צפרוני קובי נתנאל ומולי להרים בהתנדבות שתי עונות של המיזם "סינמה גליל" שהפגיש בזום יוצרים מהצפון ויצירתם עם הקהל הרב בצפון שצמא לתרבות איכותית. הוקרנו כעשרים סרטים לקהל של אלפי אנשים סייענו במעט בתקופה הלא פשוטה שעברה על כולם. מקווים להמשיך קדימה והלאה עם יצירה ותרבות לקהל ולקהילה.

        דר' דורון לוריא מתראיין עבור "החלום האירופי"

           רציף 17 בגרונדלוולד ברלין מתוך "החלום האירופי"

צילומי "פועם בלבבות" הסרט על רמי סידון ז"ל שנפל במלחמת יום כיפור

      מתוך הסרט "ילדי מנזר סן סימון"

המזכיר 72 דקות דוקומנטרי - ייסדוקו 2020

במאית: מולי לנדסמן

המזכיר- דרמה מטלטלת שתחילתה באהבה חלוציות ואידיאלים  המשכה בהקמת משפחה חינוך והובלת הקהילה וסיומה בהתנפצות הקשרים המשפחתיים והחברתיים והתאבדותו של יפתח – המזכיר. זהו תחילתו של מסע אל נפשן של בנותיו ובנו, מסע אל רגשות מעורבים של אהבה, בגידה וסליחה,  מסע של בדיקת הערכים השיתופיים והמשפחתיים.  בדרך הם מנסים  באומץ וכנות למצוא את האמיתות לאורך חיי אביהם.  האהבה והנתינה  והיכן הכל השתבש? המעילה,  הגרוש מגן עדן,  השקרים והשנים האחרונות שקברו במפולת את כל זכויותיו של יפתח ואת השנים בהן נתן ותרם.

הסיכוי האחרון - תיעודי 90 דקות. ישראל 2004

פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל הבין לאומי לקולנוע חיפה 2004 , במאית : מולי לנדסמן

זהו מסע אל נפש האדם המתרחש בלבו של כלא צלמון במחלקת  גמילה מסמים קשים.

את המחלקה מנהלת דר' טלינה – אישה בתוך עולם של גברים. ברכות וקשיחות היא מנתבת את הדרך אל נפש המטופלים שלה, אט אט מתקלפות הקלישאות והססמאות בדרך אל גרעין נפשם של האסירים ועל פני השטח צפה ועולה שאלת הבחירה שלהם, בין חזרה למעגל הפשע והסמים לבין הבחירה בחיים.  במסגרת הטיפול נפגשים שני אחים, האח הצעיר לפני שחרורו, בעוד האח הבוגר שדחף את אחיו הצעיר לשימוש בסמים,נשאר בכלא להתמודד עם עברו ומעשיו.

לצפייה בסרט המלא בתשלום:

https://sadot.movieseverywhere.net/screeners/2285/?allowEmbed=true?isFullScreen=true

לצפייה בטריילר:

אבא יש רק שניים – תיעודי 52 דקות. ישראל 2002 

במאית: מולי לנדסמן

זהו סיפורן של דבורי רוסק שאביה נהרג בשחרור ירושלים, אורלי דרור צעידי שאביה נהרג במלחמת ההתשה, וניצן שקד זהבי שאביה נהרג בלבנון. שלוש נשים אשר אינן זוכרות את אביהן וגודלו על ידי אבא "חדש" מגיל צעיר מאוד. הסרט מביא את הסיטואציות המורכבות במשולש אבא מת, אבא "חדש" ובת. משולש עמוס ברגשות כאב, כעס, קינאה והרבה אהבה.

בתי את - תיעודי 50 דקות. ישראל 1998. ציון לשבח - פסטיבל ירושלים (וולגין) 

במאית: מולי לנדסמן

סיוון, קיבוצניקית בת 22, חיה בתל אביב ועובדת במכבסה קטנה. לכאורה חיים רגילים … אלא שחייה נעים בין המציאות היומיומית לבין עברה, עבר שיש בו אהבה, בלבול ובעיקר כאב – כאב קשה מנשוא לאביה שפגע בה מינית. ומנגד המציאות הטופחת על פניה שוב ושוב: המוסדות שאינם רגישים דיים, שתיקת הקיבוץ ואטימותו, אדישות המשטרה והפרקליטות וכן המשפחה שאינה יודעת כיצד להתמודד. באומץ נדיר, מפרים סיוון ומשפחתה את השתיקה, נלחמים ומתמודדים.

מסע באור - תיעודי 35 דקות. ישראל 1996

מיד לאחר שנחתם הסכם השלום עם ירדן, ליווינו נכי צהל עיוורים ושרידי ראיה בביקור בירדן, התקבלנו יפה ע"י התושבים ובית המלוכה, סרט קצר ומרגש שמשקף יפה את התקופה.

הסרט המלווה טיול של עיוורים נכי צה"ל בירדן. הסרט נותן הצצה עמוקה לתוך עולמם של העיוורים  דרך רגעי ההווי, ההומור השחור והרגעים הקשים. הסרט מביא את נופי ירדן וצבעיה כאשר העיוורים חווים את הנוף מההדרכה ודרך עיניהן של בנות זוגן.   

אחד משלנו – עלילתי 110 דקות. ישראל 1989 

ליחידת צנחנים המוצבת בשטחים הכבושים מגיע חוקר מצ"ח – רפא -  לחקור את מותו של מחבל פלשתיני. החוקר, שבעברו היה חייל באותה יחידה, מופתע לגלות שמפקד היחידה בהווה- יותם - הוא חברו הטוב מהטירונות. כמו כן נודע לו שהמחבל שאת מותו נשלח לחקור אחראי לרצח חבר משותף שלהם מאותה תקופה - אמיר. רפא מתחיל בחקירה ומגלה שגרסת חבריו על מות המחבל רצופה חצאי אמיתות ושקרים. הסרט בוחן את כוחו של הפרט מול הקבוצה. הנאמנות לחבר'ה מול הנאמנות לאמת.

למרות חלוף 30 שנה מאז הפקתו נשאר הסרט רלוואנטי לחיינו כאילו צולם אתמול.

סלסה תל אביב – עלילה, ישראל 2011

וויקי היא רקדנית סלסה מקסיקאית, אם חד הורית קשת-יום, שמשאירה את בנה הקטן אצל אמה וטסה לישראל מחופשת כנזירה בעקבות בטו - חברה ואבי בנה. ויקי, נפגשת במטוס עם יוני, מדען ישראלי צעיר החוזר לישראל ממסע מחקר כדי להתחתן עם חברתו העשירה דפנה. במהלך הטיסה הארוכה נוצרת ביניהם ידידות משעשעת, מיוחדת ומוזרה. בישראל, ויקי ובטו הם שוהים בלתי חוקיים. הם עובדים ביום בעבודות מזדמנות ובלילות, הם מלמדים ורוקדים לקצב השמח של הסלסה. אך משטרת ההגירה רודפת אותם, בטו נתפס וויקי נאלצת לברוח כל הזמן ולהסתתר, עד שהיא נזרקת לרחוב, בצר לה היא פונה ליוני וזה נותן לה מחסה ומסתור בביתו נגד רצונה של דפנה.

אורח בעונה מתה – עלילה, ישראל 1970

במאי: משה מזרחי

זהו סרטו הארוך הראשון של הבמאי משה מזרחי.

הסרט, קו-פרודוקציה ישראלית-צרפתית, היה מועמד לפרס גלובוס הזהב בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר ולפרס דוב הזהב בשנת 1970.

הסרט עוסק בקצין גרמני (האנס כריסטיאן בלך) אשר היה מפקד מחנה ריכוז בקרבת העיר ליון. בתום המלחמה הוא התחזה ליהודי ועלה לישראל על מנת להימנע מלעמוד לדין על פשעיו. בארץ הוא התאהב בבחורה ישראלית ממוצא יהודי-תימני וביחד הם מנהלים מלון קטן באילת. אולם צל עברו רודף אחריו גם לשם, וכעבור 20 שנה, כשמגיע למלון אורח צרפתי (קולד ריץ'), חושש הקצין כי אותו צרפתי היה אסיר במחנה והוא עלול לזהות אותו ולהסגיר אותו. מרוב חשש הוא רוצח את הזר.

פרס צבי שפילמן

החל משנת 2014 מוענק מדי שנה "פרס צבי שפילמן" לסטודנט מבטיח בתחום הבימוי במסגרת פרויקט דוקוויליג' בניהולה של ורד אוסמן.

קבלת המענק מותנית בקול קורא במסגרת דוקווויליג'.

בשנת 2014 הוענק הפרס לעידו חן מבית הספר לקולנוע מנשר, עבור הסרט "פאוזי"

בשנת 2015 הוענק הפרס לנופר נירן ממכללת תל חי עבור סרטה "אקפלה"

בשנת 2016 הוענק הפרס לירדן קום מבית הספר לקולנוע מנשר, עבור סרטה "קצות האצבעות"

בשנת 2017 הוענק הפרס ליפים גרבוי מאוניברסיטת תל אביב עבור סרטו "סיניצינה"

בשנת 2018 הוענק הפרס ליעל רייספלד מבצלאל עבור סרטה "שמע"

מקבץ של כמה מהביקורות השונות:

הסיכוי האחרון

פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר- בפסטיבל הבין לאומי לקולנוע חיפה 2004

נימוקי חבר השופטים:                               

הסרט מפנה את הזרקור לשולי החברה ומחבר אותנו אל הקיום של קבוצת אסירים המתמודדים עם התמכרות לסם.

במשך פרק הזמן הארוך שבו ליוו היוצרים את גיבורי הסרט, הם הצליחו להיות במקום הנכון בזמן הנכון, ליצור יחסי אמון עמוקים ואלו ניכרים בפתיחות ובאינטימיות הרבה אותה הצליחו להשיג.

דווקא שם בשולי החברה, מתגלים לנגד עיננו ערכים כמו מחויבות ותמיכה של אדם לחברו, מחויבות שחפה מכל אינטרס חיצוני, נתינה מתוך אהבה וללא גבולות.

ערכים שכל כך חסרים לנו כחברה. זהו סרט מרגש, הומניסטי, ולא מתנשא, שצובר כוח מסצינה לסצינה, ומחזיר את האמונה ברוח האדם.

הביקורות :

 חיים קינן קול ישראל : "סרט נפלא מזמן לא ראיתי סרט

כל כך מרגש אמין וכן כמו "הסיכוי האחרון".

מאיר שניצר מעריב : **** "לנגד המצלמה צומחת דמות אנושית מרשימה ומורכבת, תהליך הלימוד העצמי וצמיחתה של תודעת היחיד המסוגל לשלוט בעולמו, הוא הערך המוסף החשוב הנותן לסרט את עוצמתו הבלתי מעורערת".

אורי קליין הארץ -"הסיכוי האחרון ברגעיו הטובים ביותר מזכיר את עבודתם של הדוקומנטריסטים הטובים ביותר כגון (פרדריק וייזמן האמריקאי) הוא מצטבר בהדרגה ליצירה שסוגרת עלינו...זה פשוט סרט טוב חזק ונוגע ללב". 

מרים קוץ ידיעות אחרונות – "מיליון דולר דוקוטר"- "..ההישג הראשון של מולי וצליל לנדסמן בסרטם המרגש והיפה, היה ביכולת לחשוף את המצוקה של המנסים להיגמל, את המקום החרד המסויט בנפשם, אשר אינו שונה במהותו האנושית הבסיסית מסל המצוקות של הצופים".  

דבורית שרגל רייטינג **** – "הסיכוי האחרון סילק כל הרהור ליברלי שהיה לי על סמים מאחר שהוא מציג את הזוועה ואת הדרך החד כיוונית שעושים המשתמשים " "אני מציעה להשמיד את שלל תשדירי השירות המשונים בטלויזיה ובמקומם לשדר בפריים טיים של ערוץ 2 את הסרט הזה".

אהוד אשרי הארץ – "אוכלוסיית המטופלים מורכבת מיהודים וערבים, אבל למרבה הפלא אין להבחנה הזאת שום משמעות. כולם שווים כולם אחים לצרות ולשמחות, אני לא זוכר עוד סרט שבו יהודים וערבים התחברו כל כך פיזית ורגשית, בכו יחד וצחקו יחד כאילו מת העולם".

יעל שוב טיים אאוט **** – "אל תפספסו את הסרט המצוין הזה שלא עושה הנחות לאף אחד גם לא לצופים ויוצק תרכיז של חומרי מציאות קשים לדרמה אנושית עזה... דיוקן תיעודי חודר ומרתק של אנשים הנאבקים בציפורנים על נשמתם"

יאיר הוכנר –אתר סרט – "יוצרי הסרט עושים עבודה מקצועית ואנושית לאורך כל 90 הדקות ומצליחים להחזיר את האמונה ברוח האדם."

סיפור המתחיל בתמונה

סרט יפה, מרגש, בלתי שגרתי, מלא כנות וכמובן, עצוב/ אני עצמי, בכיתי כמה פעמים מהתרגשות כי זה חרש את ליבי /החזרתם אותי במנהרת הזמן לתקופה בה כולנו עוד היינו צעירים ומלאיי רצון בעשיית דבר חדש, "סרטים ישראלים"/ בזכות כל החלוצים – העקשנים האלה, יש את מה שיש לנו!! /מצטרף לסרטים הישראלים הסמי-תיעודיים שנעשו בשנים האחרונות כמו הצלמניה והדירה / מספר סיפור בצורה יוצאת דופן - ואין הפי אנד. זה החיים בשחור לבן וצבע.

After all the trash in the news I have seen a movie which was utterly remarkable

What a great woman

המזכיר

תגובות הצופים:

יש הרבה סרטים טובים ומרגשים. נדיר לצאת מסרט ולא להפסיק לחשוב ולהרגיש אותו חזק עמוק בנשמה זמן רב אחרי שיצאנו מהאולם. תודה גדולה ליוצרים

סרט מטלטל, עם הרבה חמלה , עם זוויות רבות והתבוננויות רבות לנפשו לאדם, באשר הוא, סרט שחשף את כל הפינות באהבה וברגישות עוצמתית, עדיין הסרט משאיר בי תמונות שגורמות לי מחשבות רבות על סיפור כואב הן של הפרט המשפחה והן של הקהילה,

הבטן לא מפסיקה להתהפך לי. יצרתם סרט מטלטל ברגישות אין סופית. תודה על הזכות

אני אחת מאלו שישבו בכיסא בלי יכולת לזוז או לדבר בתום הסרט. וגם הבוקר כשהתעוררתי, עוד הפכתי בו וחשבתי עליו.

כבר בכרזה של הסרט אפשר לראות את התחכום ואת העמדה האינטליגנטית בסיפור דמותו הטרגית של יפתח. סיפור שנחשף על ידי הדמויות שמופיעות בסרט ומדווחות באומץ ובדיוק על התרסקות כמו נפץ חזק גדל ממדים. הטעות. אותה טעות שמדברות עליה בנותיו של יפתח הטעות המוסרית של האדם שהיא כמו אבן שנזרקת לאגם ויוצרת מעגלים ומעגלים של כאב. לנדסמן מצליחה לשרטט סיפור דוקומנטרי ברמה של טרגדיה גדולה, שבה המבוגרים כולם חוטאים במשהו והדור הבא מנסה לחבר את ההבנה עם הסליחה. סרט מטלטל

בן גוריון זוכר

http://www.israelhayom.co.il/article/276877

פועם בלבבות - סיפורו של רמי סידון ז"ל

תגובות נבחרות:

• הרגע סיימתי לצפות בסרט. הלב החסיר הרבה פעימות... עצרתי כמה וכמה פעמים לנגב דמעות... מרגש ברמות. יצירת מופת. והשיר מדהים
• אומנם לא הכרתי את רמי אבל התרגשתי ובכיתי כיאלו הכרתי , איזה סרט מרגש !!
• וכל פעם שרינתי בכתה אני התחלתי לבכות יחד איתה
• איזה סרט מרגש. אין מילים.
• השיר שנכתב ודניאל סלומון הלחין מקסים ונכנס עמוק הלב, ממשיך להזדמזם לו גם אחרי הסרט…שאפו ענק!
• צפיתי עכשיו בסרט, העיניים עדיין לחות, מרגש וכואב באותה עוצמה של אוקטובר 1973.
• צפיתי בסרט. אני לא בטוחה שאמצא את המילים הנכונות כדי לתאר את החוויה שעברתי.
• מדהים אותי כמה יכול אדם צעיר כל כך להשפיע על חייהם של כל כך הרבה אנשים. איך הוא נגע ונכנס להם לנשמה, זה פשוט בלתי נתפס. אנשים זוכרים פרטים כל כך קטנים, מה אמר פה ומה עשה שם, זה רק בגלל שהיתה לדברים האלה משמעות אדירה עבורם וזה משהו שהוא בלתי יאומן, מעורר מחשבות עמוקות ומטלטל את כל מה שחשבתי שאני יודעת... סרט נפלא, קשה, מכאיב, אבל גם מלא תקווה ואהבה.
• ישר כח על העבודה המדהימה שעשיתם.
• הרגשות שהזיכרונות על רמי מעוררים.. 50 שנה עברו ונדמה שהכאב עדיין טרי ובלתי ניתן להכלה. נדמה לי שהיה ברמי כל מה שכולנו מבקשים לעצמנו ולכן האובדן בעצם מותו משקף את ההחמצות שכולנו נושאים איתנו כל החיים.
• 
  
• הסרט הזה, בעיניי, וכל המפעל שסביבו, הוא אחד הדברים המרגשים והנוגעים ביותר לליבי בשנים האחרונות ומי כמוך יודעת שאני משתתף בלא מעט אירועים כאלה.
• היה מאד חזק, צילומים מדהימים עם המון רגישות ויכולת אדירה להפעים הלבבות.
• כולם באולם זלגו דמעות.
• זכות מרעידת לב להכיר את רמי שיכול היה לכתוב לגילי את המשפט ״ שים לי במגירה כמה ימי חופש…״
• תודה על הזכות להכיר את רמי המחובר באופן מיידי, פשוט וישר לכל מה שחשוב בחיים- לטבע , למרווה, לזוטה, לקרונית….ולבני האדם.
• תודה על  הזכות להכיר את רמי שיכול היה לומר לאמא שלו, היקרה, ״ הייתי צריך להרגיש את הרגבים של האדמה, התגעגעתי.״
• איפה ישנם עוד אנשים כמו רמי?
• כמה ״טעם של עוד״ נשאר, ובנוסף התחושה, שהייתי יכולה לשבת ולצפות בעוד ועוד, אם רק היה.
• התרגשנו מאוד! סרט מרתק ויפהפה.
• הסרט יוצא מגדר הרגיל, מקסים ומרגש הכל, האנשים, המלל, הויזואליה והמוסיקה, פשוט מדהים! פשוט אין מילים בפי מרגש עד כאב ובכי
• מרגש ברמות. הסרט עשוי נהדר. תחושת החמצה כל כך קשה!
• לא יאמן שהצלחתם להנציח אותו ככה אחרי 50 שנה, כמה הוא עדיין חי בזכרונם של חבריו בסיירת שקד וחניכיו ברהט…
• זה חדר לי ישר פנימה, עמוק, דרך כל ההגנות שכבר ניסדקו לאורך השנים. והדמעות זולגות בלי מעצור.
• ראינו אתמול את הסרט  עשוי מדהים ומרגש ביותר!!!